כסף ישן – תגובה לאיתמר בן כנען
יום רביעי, 6 באפריל, 2011 • כתבות
בשבוע שעבר תקף איתמר הנדלמן סמית בטור שלו את ליין המיסשייפס ולעג להיפסטריות התל אביבית. אלון עוזיאל מצידו שטוען שהסצנה המקומית עוד חיה ובועטת, בן כנען פחות.
לחצו כאן בשביל לקרוא במסך מלא.
לגליון 440 של טיים אאוט תל אביב שבו התפרסמה הכתבה >>>
לכתבה של איתמר בן כנען ב"עכבר העיר" >>>
אנחנו האתיופים של קיץ 2010
יום שבת, 21 באוגוסט, 2010 • בלוג
בדרכי המיוחדת/ אני איש קטן ושקט
אין לי מלחמות לנצח בהן/ אין לי תכנית ענק
אבל אני אוהב את הדירה החדשה שלי/ ואני אוהב את החברים הותיקים שלי
(מתוך "הנשיא מת", השיר הפוליטי היחיד של אוקרביל ריבר)
תמיד חשבתי שהטקסט של השיר הנ"ל מעביר בהצלחה את התחושה שלי לגבי מקומי הכללי בחברה ואת הסיבה לגישה האסקפיסטית בה אני דוגל. אותה הגישה שהתפוצצה לי היום בפנים. מה שהכי נורא זה שהבום קרה ככה סתם, בעקבות התקלות נטולת פאסון עם משטרת ישראל. עכשיו, אחרי לילה ללא שינה, אני תוהה מה מוזר יותר – שיזמתי בעצמי את העימות חסר הזוהר הזה או שדווקא ויכוח ללא תוכן עם שוטרת נטולת כריזמה הוא מה שהוביל אותי לכתוב את הטקסט הכי לא אופטימי שכתבתי אי פעם. מצטער על הפרפרזה המשומשת, אבל מעולם היא לא הרגישה מתאימה יותר: סחים, הם לא רק ניצחו – הם גם הצליחו להוציא אותי מהבועה הנוחה והמנותקת שחייתי בה.
עם או בלי עניבה, היפסטרים בישראל של 2010 שווים פחות מאתיופים.
************
אף פעם לא תפסתי מעצמי אאוטסיידר על אמת. השונות שלי ושל הרוב המוחלט של חברי מכלל החברה הישראלית נתפסה בראשי בעיקר כתרבותית ופוליטית – הנחתי שמדובר באסתטיקה (כשמתייחסים לתרבות) ובנאורות רציונלית (כשמדובר בפוליטיקה או אידיאולוגיה). אך אלו הם דברים שמגדירים אותי באופן כללי ועוזרים לאנשים לקטלג אותי במקום שמוגדר על ידי החברה השולטת כשמאלני-יפה-נפש-תל-אביבי-שחי-בבועה, או, במקרים פרטניים יותר, כהיפסטר.
אני חי בשלום עם ההגדרות הללו באופן כללי. כולנו שייכים לתתי קבוצות כלשהן, ועצם העובדה שההמון השקיע בלתת שם ולהגדיר את הקבוצה שלי, משמע שהיא חלק ממנו; שלמרות אי הסכמות מסויימות, אנחנו שייכים. תחושת השייכות הזו הובילה אותי לחשוב שעל אף חילוקי דיעות רבים אנחנו כן חלק ממשהו גדול יותר ושהסלידה מכל מה שצועק ישראל לא מגיעה משנאה עצמית או מהיותנו עוכרי ישראל, כפי שקבוצות אחרות רואות בנו, אלא, ואני לווה את הטיעון הזה מביל מהאר – אנחנו מגיעים מהמקום הכי שייך ואכפתי שיש – אנחנו מובכים. כן, זה מה שתמיד אנשי הימין בפרט והקונצנזוס ככלל לא מבינים על הקבוצה שלנו, אנחנו לא שונאים את ישראל, אנחנו מובכים ממה שנהיה ממנה וממה שהיא מייצגת. מבחינתנו, להגיון שלנו אין ייצוג בהתנהלות של ישראל; אנחנו הקבוצה הלא מקובלת בעוד שהקבוצות שיושבות במושב האחורי הן אלו שמייצגות בעיקר בורות וטיפשות. זה לא סוד שהאידיוטים השתלטו.
אך התחושה הכללית שלי היתה – עד התקרית שעליה ארחיב בהמשך – שמצבי עדיין בסדר, שחילוקי הדיעות של קבוצתי עם הקבוצות השולטות הם רק בנושאים הענקיים שעל שינוי בנוגע להם ויתרתי – באופן אישי – בלית ברירה ממזמן. אני כבר לא מאמין שיהיה כאן הסכם שלום הוגן, שאנשים יבינו שדת היא מטופשת או שהומוסקסואליות לא תתפס כדבר מגעיל; אני גם לא מצפה שיורידו את "לילה בכיף" או שאנשים יפסיקו לקנות אלבומים של שלמה ארצי. כל אלה הם רק חלומות שסביר להניח לא יתרחשו בעתיד הנראה לעין, והם הסיבה שלי לפנות לאסקפיזם – אם גם ככה אין לי את היכולת לשנות משהו אז למה סתם לבזבז אנרגיה.
אם ההיפסטרים לא מצליחים להסתכל אחד על השני מבלי לצחוק, איך הם מצפים משאר הציבור ליחס שונה?
************
מה שהחזיק אותי יחסית מעודד היתה המחשבה שלפחות בדברים הקטנים שמרכיבים את היומיומי והבנאלי, יש לי במשותף עם קבוצות רבות בחברה הישראלית. ככה שגם אם במלחמה הענקית אין לי סיכוי, לפחות בקרבות הקטנים שמשפיעים עליי באופן ישיר ומיידי, ידי על העליונה. סך הכל אני יכול להחשב כחלק מעוד כמה קבוצות שדווקא כן אמורות להיות מובילות דעת הקהל: אני אשכנזי, סטרייט, יחסית משכיל, ממעמד כלכלי ממוצע, ממשפחה טובה, יש לי שיער מלא, עבודה יחסית מכובדת, ובאופן כללי, כל אמא ממוצעת תרצה אותי עם הבת שלה. גם הדברים הכביכול בעייתים שאני מביא איתי מהקבוצה המנותקת-היפסטרית-וואט-אבר, "נסלחים" ומבוטלים על ידי שאר חברי הקבוצות בהינף יד תחת טיעונים מזלזלים מהסוג של "עוד תתבגר" ו-"גם אני פעם חשבתי ש-X אבל הבנתי ש-Y, זה יעבור לך".
הידיעה שאני בחרתי בעצמי להיות בקבוצה "הדחויה" העניקה לי ביטחון שכנראה עזר לי במשך שנים לחיות בהדחקה מוחלטת של המציאות המבאסת שבה אנחנו מתקיימים. להבין שאני קצת מוזר בפני אנשים לא מעניינים אבל בפועל להיות מודע אל מקומי היחסי בחברה הלא ממש שיוויונית שלנו – שכאמור, כזו ללא שום קשר אלי – ומן הסתם להיות מאושר מכך שאם כבר קיים חוסר שיוויון אז לפחות אני במקום יחסית טוב למעלה.
זו הולכת להיות ההצהרה הכי סחית שזרקתי אי פעם, אבל זה מעודד שכולנו פה אחים – כמו שאומרים הלוזרים עם הכיפות – עם אותו רקע ועבר דומה. ניסיתי לגור בלונדון, וסך הכל היה כיף, אבל כן היה חסר לי את החום האנושי מהסוג הזה שאני מכיר מגיל אפס, שמבין את השפה שלי בדיוק מוחלט וקולט כל בדיחה או שנינות שיוצאת לי מהפה. החודשים שהעברתי בבריטניה הוכיחו לי שריקנות מסמים ומסיבות היא לא פיקציה של מטיפים נוצרים אלא משהו שיכול להתרחש כשאתה רחוק מאנשים שכיף סתם לשבת איתם מול סרט ביום שאתה קצת מבואס בו, ומהנסיון שלי לפחות, הרבה יותר קשה למצוא אנשים כאלו מחוץ לסביבה הביתית.
הן מתלבשות כמו חיות מלכותיות. היפסטריות, שמישהו יציל אותן, יבנה להן בית ויסביר להן על תפקיד האישה.
************
ואחרי החפירה הלא אופיינית הזו – ההתפקחות הפסימית
זה התחיל אחרי שהייתי עם חברים בסיבוב הרגיל של ימי שישי – קצת ריף ראף, כמה שעות במיסשייפס ואז עוד קצת ריף ראף. בסביבות ארבע ומשהו החלטנו לשחק אותה ג'רזי שור ולעשות ההיפך מכל מה שמזוהה איתנו וללכת לאלנבי 40. חלק מאיתנו (טומי) חשבו שנחשף לתרבות מדהימה, כמה (אני) הגיעו כי היו שמועות שיש גמד קבוע במקום וגמדים זה סוג האדם החביב עליהם, ואחרים (אלכס ונועם) פשוט היו חלשים מדי מלהלחם בתכנית. הגענו למקום ולא הכניסו אותנו – השורטס של טומי לא היו לרוחם, "אין לנו בעיה עם מכנסיים קצרים כל עוד הם עוברים את הברכיים" אמרו. זה הרגיש מוזר אך משעשע ועברנו למקום הצמוד – בר הטראש הידוע ג'ואיז. שם, אחרי שהאיש היה בספק שאנחנו מעל גיל 18 (כשחלקנו רחוקים משם ב-15 שנה. כאילו, רק טומי) ולא ידע איך להתמודד עם יצורים מהסוג שלנו, הוא הסכים להכניס אותנו, רק במקום לתת לנו להרגיש בפעם השניה בחיינו את עניין הסלקציה והדחייה על בסיס לוק כללי, הוא נתן לי את המבט הכי אינטנסיבי שקיבלתי מאיש זר – מבט מלא רחמים, כזה שלא מבין מאיפה נפלנו עליו. אין לי ספק שזו הפעם הראשונה שהוא ראה משהו שמזכיר היפסטרים והוא לא אהב את זה – בעיניו היינו חייזרים אבודים ונראה לי שהוא הכניס אותנו בעיקר מתוך רחמים.
תכלס המכנס היה תירוץ, זה מביך באופן כללי. טומי, זקן שבט ההיפסטרים של תל אביב (צולם ע"י אנדי שכמיד)
************
כל הדיבורים האלו בזמן האחרון על היפסטרים, הכניסה שלהם למיינסטרים וכו' הרגישו פתאום ריקים מתמיד. בכלל, כל הקיום התרבותי שלנו פתאום נחשף כפיקציה של העיתונות – בעיקר המקומונים והארץ – שברובם נכתבים על ידי אנשים כמונו, כשהם מספרים לקוראים שלהם, גם אנשים כמונו, על תופעות שלא קיימות.
בדרך חזרה הביתה כשאני כותב בטוויטר (עוד מכת מדינה שכנראה דמיונית קצת), היו כמה ניידות משטרה על פינסקר פינת אידלסון. בחודש האחרון יש שם יותר מדי ניידות בלילה. בכל לילה. זה גורם לי להרגיש לא בנוח כשאני עובר שם עם דם לא נקי, והבלאגן שהם יוצרים באמצע רחוב קטן יחסית, בשכונה ולא בכביש ראשי, ממש מעצבן. בעיקר מציק כשכמה פעמים בשבועות האחרונים צעקו עליי השוטרים שבמקום, כשעברתי שם סתם בדרך הביתה, שאזדרז, "שאין מה לראות שם".
היפסטרים, הם חושבים שאפקטים זולים והכפלות מיותרות זו אמנות אירונית ובעלת אמירה.
************
אני לא יודע מה גרם לי לצאת ממנהגי ולשאול את השוטרים למה הם שם – אולי זה הרצון הבסיסי, לאחר הדחייה באלנבי, להרגיש חלק ממשהו שמסמל את השלטון ואת ההגמוניה, אך התגובה שקיבלתי מאחת השוטרות, והמבטים והזלזול משאר השוטרים, פשוט הבהירו לי בבת אחת כמה שלעולם לא אהיה באמת חלק מהעם. "שיכורים נוהגים פה" ענתה לי בעצבנות השוטרת, ואז, כששאלתי למה הם יושבים מתחת לבית שלי, ברחוב צדדי ולא במקום כמו אלנבי, נגיד, היא אמרה באופן תקיף למדי "מה אתה רוצה? שינהגו שיכורים? מה אכפת לך שאנחנו פה? לא עדיף קצת רעש ושוטרים במקום נהגים שיכורים"?
היא כבר קמה אליי בעצבים, כאילו שאני בעצמי אחראי על כל הנהגים השיכורים בעולם, וזרקה איזה משהו על תל אביבי מנותק. ניסיתי להגיב והבנתי שאין טעם – שהיא לעולם לא תצליח להבין למה לא נעים לי לראות משטרה סתם ככה או למה רעשים טבעיים של העיר, של מסיבות בית או שיכורים שמחים, תמיד יהיו עדיפים בעיני מרעש מאורגן של כמה ניידות שעוצרות ערסים רנדומליים.
גם פתאום הבנתי כמה משוגע זה היה בכלל להתחיל בשיחה ולהיות אזרח מתעניין שחושב שיש לו קול או חשיבות. אין לי כלום. אנשים שכמותי לא נלקחים ברצינות על ידי אף אחד. לנצח אתפס על ידי הממסד כילד נאיבי שלא מבין מהחיים שלו, וזה בכלל לא משנה כמה שיש לי יותר ידע או הבנה חברתית ומדינית מכל איש "רציני" שינהל איתי שיח, כי מה שאין לי זה את היכולת לדבר בשפת הקופים שלהם ולהעביר להם את מה שברור לכל איש שמסוגל לחשוב. בקיצור, אמרתי לה שלא נראה לי שהיא תצליח להבין אותי והלכתי באמצע שהיא מילמלה מילות שנאה מתחת לשפם שסביר שהיה לה.
היפסטרים, הם מצלמים בהיפסטמטיק בשביל שיחשבו שיש להם נפש אנלוגית. בפועל הם מתים מבפנים.
************
זה השפיע עליי יותר משמישהו יכל היה לצפות, כמו שמובן מהפוסט הארוך הזה. פתאום היה ברור לי למה אני אף פעם לא מדבר עם אנשים שהם מחוץ לעולם הקטן שלי ואפילו מתחמק מהזמנות טלפוניות או אנשי שירות. זה לא שאין לי סבלנות כמו שאני פשוט לא בנוי לתקשורת עם השונים ממני. הבנתי שאני חי באשליה – שהקבוצה שאליה אני משתייך היא כנראה הקטנה ביותר במדינה וזו שכולם מוכנים לדרוך עליה. ובכל זאת, המחשבה המוטעת שאנחנו בכלל מהמחנה של החזקים היא נחלת הכלל – אף אחד לא מעכל את העובדה שבחוסר השיוויון שיש בישראל אנחנו נמצאים בתחתית הסולם ושביחס לרוב הקבוצות – למעט כמובן ערבים, פליטים וכמה מוכי גורל אחרים שאין להן אף זכות בסיסית והיו מוכרים את נשמתם בשביל לקבל את החיים שלי או של כל אחד ממכרי – זה רשמי, אנחנו לחלוטין מיעוט נרדף.
כביכול אני לא מחדש כלום – זה משהו שאומרים בסביבה הנרדפת כבר הרבה זמן, אבל פתאום השנאה כלפינו עוברת את הגבולות המוכרים של שמאלנים-עוכרי-ישראל, והיא פרצה לכל הדברים הקטנים יותר – מהכעס על זה שאנחנו שומעים מוזיקה אחרת ועד הזלזול בלבוש המועדף עלינו.
נו באמת, זו בדיחה שמספרת את עצמה. היפסטרים, תכניסו משהו פה וזה בטוח יתאים.
************
פתאום אני מבין שיש בערך 200 אנשים בקבוצה הזו – אולי 2000 אם עושים ספירה נדיבה וכללית יותר. וזהו. אלו האנשים שאראה לנצח, בכל מקום, עד שהם יעזבו לקבוצה פופולרית יותר או ימותו. יש אנשים שאני מכיר בסמול טוק בלבד, אבל פתאום זה מתבהר שלבטח אהיה נוכח בלוויה שלהם. מעולם לא הרגשתי קלסטרופוביה קיצונית כל כך. אף פעם לא הייתי כל כך נטול תקווה בקשר לדבר מהותי שקשור אליי ברמה קרובה שכזו.
וכן – אני יודע, הכל נשמע גרוע יותר כרגע ומחר בטח אחזור להתעסק בשטויות. בלינדזי לוהן, בדאם דאם גירלס ובתחרות הגיפים (שחובה עלכם להצטרף אליה כי מסתבר שאהיה בסביבה שלכם לנצח ואני זוכר הכל) ואשכנע את עצמי שהכל מעולה וסתם הגזמתי ואהיה בהלם מהרצינות התהומית שתקפה אותי. סך הכל אני אחרי לילה ארוך ועמוס באלכוהול. השעה 16:35 ועוד לא הלכתי לישון. כואב לי הראש מהשתיה, הכרחתי את עצמי להקיא בתקווה שאהיה הפוך פחות מחר (שזה בעצם, היום). אחרי שהקאתי, נזכרתי שבלעתי כדורי שינה ולא ידעתי אם הכדורים הספיקו להספג לפני שהקאתי אותם. אני קצת מרגיש כמו קלישאה של פארטי בוי, וכרגע זה נראה לי ממש עלוב ופתטי – מצד שני, להרגיש ולהתנהג ככה זה הכי רוקנר'ול, ובדרך כלל אני מת על המיתוס השחוק הזה, ככה שבטח אהיה גאה בדרמטיות שהצלחתי להוציא מעצמי. בקיצור, מחר כבר נראה טוב יותר. הנה, חזרתי לעצמי והיה צריך רק 1600 מילה בשביל זה.
התגובה הרשמית והסופית שלי לסאגת "העיר", הסחים וההיפסטרים
יום רביעי, 28 ביולי, 2010 • כתבות
את כל מה שיש לי להגיד על רצף הכתבות של "העיר", הטענה שאני מריץ את בלוג הסחים, והמלחמה הלא קיימת בין היפסטרים לסחים, כתבתי בגליון האחרון של "טיים אאוט". גפן רפאלי הוסיפה גם איור שלה – ממש כמו פה, בהדר של הבלוג – ועשתה עבודה מדהימה כרגיל. הנה סריקה של מה שכתבתי. אני מקווה שזה סוגר את הסיפור – אין לי יותר כוח להתעסק בזוהמה הזו. ממליץ לכם ללחוץ על כפתור הפול סקרין – זה הכי נוח.
**********
אגב, ממש באותו הגיליון יש גם טקסט מעולה של ניסו על העניין. זה פה, בעמוד 16.
**********
