התגובה הסופית שלי לפרשת סמי עופר
יום ראשון, 19 ביוני, 2011, בשעה 10:27 • בלוג
מעולם לא רציתי שיעזבו אותי יותר מאשר בשבוע האחרון. הימים עברו להם, אבל הטלפון לא עצר מלצלצל והחברים לא הפסיקו לדרוש בשלומי ולעדכן בכל טוקבק ופוסט שהתפרסם ברשת. אישית, כמישהו ששותה אירועי תרבות כמו צ'ייסרים של וודקה, רק רציתי שיעברו כבר לנושא הבא – לא כי אני מצטער על מה שעשינו. אני לא. ולא כי הגעתי למסקנה שסמי עופר ובני משפחתו הם קורבנות אומללים. הם רחוקים מכך. אלא בעיקר בגלל שאני משתעמם מהר, ולא מוצא עניין באותה פרשיה במשך כל כך הרבה זמן. זה מעייף, מטרחן ובעיקר, מוציא לאור את הצדקנות הנוראית הזו שהייתי מעדיף לחשוב שבכלל לא קיימת בסביבתנו. אבל אין ברירה – דחקו אותי לפינה, זרקו המון דברים לאוויר, וגרמו לי להבין שאני חייב להגיד משהו ושמי שיבין יבין, ומי שלא לא. אתם יודעים מה אומרים – הייטרז גונה הייט.
✤ ✤ ✤
אין ספק שאכלתם את הראש
✤ ✤ ✤
כשצולם הוידיאו ונכתב הפוסט, לא היה לי מושג שככה הפרשה תתגלגל. הייתי משוכנע שזה פוסט סתמי ומשעשע, ושבגלל הילדותיות וגישת הPאנק הלא מחייבת שלו, ישאר במעגלים הקרובים אלי. שיהיה ברור – זה שלא כך היה, התברר כדבר מדהים. תגידו מה שתגידו על המעשה, אבל הוא יצר דיון חי – חלקו מתלהם וחלקו מלומד – על הבדלי מעמדות, שנאת עשירים, חופש ביטוי, הרפיסות של אתר וואלה! וההשפעה הבלתי מעורערת שיש למשפחת עופר – במתכוון או לא – על מקום העבודה של כל אחד ואחת מאיתנו.
בשורה התחתונה, אני גאה במעשה – כפי שהיה באמת, לא כפי שנתפש בציבור – ומרוצה מהאימפקט שלו. יש בכל הפרשה רק שני דברים שאני מתחרט עליהם: הראשון הוא שבעת כתיבת הפוסט המעטתי מהחשיבות שלו, ולכן לא ממש השקעתי בלייצר טקסט שמעביר את הכוונות באופן ברור יותר, והשני זה שכאשר התארחתי ב"צינור לילה", ביום המלחיץ ההוא שבו קיבלתי איומים – גם על חיי – מכל כיוון, לא ממש הצלחתי להעביר את עמדתי. מצד שני, בלי שני גורמים אלו מי יודע אם הפרשה היתה יוצרת דיון שכזה – דיון, שלמרות שהעיק עליי באופן אישי, העיר את הציבור הישנוני שרגיל לקבל את המציאות ולהתעלם ממחאות.
הרי אם הייתי מייצר מחאה "לפי הספר", שם סטיקר על החולצה וצועק מול העירייה כמה משפטים על שוויון, אף אחד לא היה שם עלי. פאק, השמאל מצליח מדי פעם לגרור עשרות אלפים להפגנות שלא מעוררות כלום, מלבד את הסיפוק הזחוח של המעורבים בהן. בשביל לגרום לאנשים לחשוב, צריך לנער אותם, ואת זה אפשר לעשות רק כשפוגעים איפה שכואב, רק כשנכנסים בכל הכוח במה שנחשב לטאבו.
מה שמוביל אותי אל מה שהפתיע אותי יותר מהכל, וזה שעברתי על טאבו כלשהו. לא דמיינתי לרגע, שכל כך הרבה אנשים יגנו על הכבוד של דמות שנויה במחלוקת כמו סמי עופר. את זה שלא כולם חושבים שמדובר באיש עסקים דורסני נטול מצפון, אני מסוגל לקבל, אבל מה שלא נקלט לי בראש זה פולחן המוות המתחסד הזה; עוד ועוד אנשים כותבים על כמה נוראי המעשה ואיזה חרא בן אדם אני, כשהכל מתבסס על טיעון לא רציונלי שאני פשוט לא מצליח להפנים והוא שצריך לכבד את הנפטר וסביבתו.
ובכל זאת, את הסביבה, גם אם זה לא מה שיצא החוצה, כיבדתי מספיק. הלוויה, כפי שכבר הובהר השבוע לא פעם, התקיימה כסדרה; המסיבה היתה יותר קוריוז ופחות הפרעה לסדר הציבורי כפי שהיא נתפשה. חוסר כבוד למת, כפי שהפגנתי, זה כבר משהו אחר, שמעלה שאלות יותר מהותיות, שלאו דווקא קשורות לסמי עופר, אלא לפולחן המוות הישראלי באופן כללי – האם המוות יותר חשוב מהחיים? האם לא ראוי להתייחס אל אדם במותו, לפי איך שהוא נהג בחייו שלו? האם מוות מאפס את כל החטאים שצבר אדם במהלך חייו? האם המוות נותן פטור מלא מאחריות לאלה שנהנים מהפירות שקצר הנפטר?
✤ ✤ ✤
תוהה אם גם האיש הזה קיבל טלפונים מכל גוף תקשורת אפשרי
✤ ✤ ✤
עליהום קיצוני כמו שהיה עלי, לא נשמע כלפי אנשים שמשחררים משפטי שנאה והסתה כלפי קבוצות שלמות של אנשים פחות מפוקפקים מסמי עופר. מדי יום אנחנו שומעים או קוראים דעות סקסיסטיות, הומופוביות וגזעניות בערוצי התקשורת הכי מרכזיים. אף אחת מהן לא עושה רבע מהרעש שריקוד המחאה הקטן – שהתרחש במרפסת פרטית – עשה, ובטח שלא מובילה אל מכתבי נאצה ואיומים רבים כל כך. אותי מצד שני, השוו בשבוע האחרון לאנסים, רוצחים, בן לאדן, יגאל עמיר והיטלר. לא פחות. אני כן יכול להתנחם בכך שאף אחד לא השווה אותי לסמי עופר.
אני לא מצליח להבין את זה – סמי עופר מת בגיל 89, אחרי חיים מלאים וללא ספק מיטיבים. "בטרם עת" הרי, עבר מזמן. סמי עופר, עובדתית, הוא אחד מהאנשים הכי חזקים בחברה הישראלית לדורותיה. איש שלא שייך לשום קבוצת מיעוט – מגדרית, אתנית ובוודאי כלכלית – ואינו זקוק לעדרי המתחסדים שמיהרו להגן על כבודו הפגוע, מבלי להתייחס אל המעשים שעשה בחייו. אבל ככה זה בישראל, להגן על החזק זה לא רק הרבה יותר קל. זה גם הרבה יותר משתלם.
✤ ✤ ✤
הרגתם אותי. כל מה שאני רוצה זה שיחזרו לדבר איתי על לינדזי לוהן
✤ ✤ ✤
אם בכל זאת אתם ממש רוצים להעמיק עוד בעניין, אני יכול להמליץ לכם על הטקסטים שנכתבו בנושא והכי הסכמתי איתם:
"הוראות הפעלה", שכתב נועם שזיף לטיים אאוט
"כסף צעיר, כלכלה ישנה", שכתב ניב הדס לתפו"ד
"חבורת הזבל", שכתב שוקי טאוסינג להעין השביעית
✤ ✤ ✤
וזהו. יותר לא תשמעו ממני מילה בנושא. לא אגיב לכלום ולא אתייחס לשום דבר. הרי אין שום טעם לנפח את הסיפור הזה יותר מכמה שכבר ניפחו אותו (ונכון, הפוסט הזה מוסיף אש למדורה, אבל הייתי חייב לפרסם אותו. זה רדף אותי). אני מקווה שרובכם מסכימים איתי שמה שקרה כאן היה נטול פרופורציות לחלוטין. אם בכל זאת תרצו את התגובה שלי למשהו, פשוט תנגנו את השיר הבא – הוא פחות או יותר יכסה את כל מה שארצה להגיד:
