אה בלאסט פרום דה פאסט: ראיון שלי עם שיו שיו מ-2008
יום שישי, 14 במאי, 2010, בשעה 15:59 • בלוג
אני לא נוהג לחזור אחורה לדברים שעשיתי בעבר. מה שהיה היה וכו'. אבל היום בערב – לקראת ההופעה הקרבה שלהם בארץ – אני הולך לראיין את ג'יימי סטוארט משיו שיו בפעם השניה לטיים אאוט ולקראת הראיון הצצתי במה שעשיתי אז, ב-2008. תוך כדי קריאה נזכרתי שזה כנראה היה הראיון הכי טוב שעשיתי. אני לא מדבר על מה שיצא בטקסט אלא על מה שעבר בשיחה. האיש אשכרה בכה באמצע, ולא סתם מתוך התרגשות של "או מיי גאד, אני מדבר עם אלון עוזיאל".
בגלל שהשיחה איתו באמת היתה משהו מיוחד, היה נראה לי הגיוני לפרסם אותה כאן (הייתי פשוט שם לינק לגליון של טיים אאוט וסוגר את הסיפור, אבל למצוא את הראיון בארכיון האינטרנטי זה כמעט בלתי אפשרי). אז הנה, בפרסום חוזר, ראיון מהעבר (לא נגעתי בכלום, עשיתי קופי/פייסט מהקובץ המקורי). אני מקווה שהיום בערב הבכיין הזה יזכור כמה שהוא מסוגל להפתח מולי.
*****************************************
סטרים מלא של האלבום האחרון, Dear God, I Hate Myself. איש שמח הסטוארט הזה, אין ספק.
*****************************************
אם תרצו להגדיר את המונח "ארט רוק", תהיו חייבים לתקוע את השם Xiu Xiu בהסבר. כבר שבע שנים שהלהקה הזו יושבת על הדופן של התרבות הפופולארית ויורה לתוכה אוונגארד אמיתי, מהסוג הזה שגורם לאנשים להכות את הראש בקיר עד זוב דם תוך כדי שהם צועקים איפה נמצא כפתור הווליום, ותוהים אם הם בכלל מעוניינים להשתמש בו. הלהקה הזו עושה שוב ושוב את אותו הקסם, וזה תמיד עובד: היא לוקחת מאפייני פופ, מפרקת לחתיכות, מוסיפה רעשים קיצוניים ובונה שירים בצורה עקומה, שונה ושלמה למדי – המלודיה תמיד שם, מסתתרת לה; התסכול והכעס תמיד גלויים, צועקים להם, והחדשנות תמיד ברקע, מסדרת את העניינים.
למרות שמדובר בלהקה, הכוח שמניע את שיו שיו נמצא כולו בתוך ג'יימי סטוארט בן ה-36 – מאז שהוקמה שיו שיו, ההרכב שלה השתנה המון פעמים, לפעמים מהייסוד. אבל סטוארט תמיד שם, כותב את המילים הקשות שלו ויוצר את המוזיקה המאתגרת שלו. בעצם, מתחת לכל העיבודים המוזרים ושלל התחכומים, מסתתר לו סינגר/סונגרייטר משובח וכאוב – כזה שאתה בטוח שיתאבד לך תוך שניה ואתה מרותק מהכאב שלו. הוא אף פעם לא מאושר, הקול שלו שבור והוא עטוף בפחדים. הוא שר על חיות מחמד שלא מוכנות להתקרב לרגליים המסריחות שלך, חוויות מניות לא ברורות, פוליטיקה, אמהות שמנשקות את הילדים שלהם עם הלשון, ראשים בלי צוואר, אהבה מפוספסת, גופות ויחסים.
אני רגיל לשמוע את סטוארט במצב של חצי בכי, תוך כדי שהוא מספר על איזה משהו מעוות. בגלל זה, לשמוע אותו בטלפון, סתם ככה, בקול רדיופוני, צלול ואפילו קצת שמח, היה ממש מוזר. בהתחלה, הוא דיבר על השינויים של שיו שיו במהלך השנים, על חברי להקה שבאו והלכו, ועל קרלי מקאלרוי – בת הדודה שלו וזו שמאז 2004 ממלאת חלק חשוב בשיו שיו. אני מצידי, לא ממש הצלחתי להתרכז והפרעתי לו באמצע: "היה לי רושם שאפגוש אדם מרוסק יותר", אמרתי בחוסר הבנה. סטוארט מיד התחיל לצחוק, דבר שמסתבר שהוא עושה לא מעט. כסיים החליט להרגיע אותי: "לא הייתי אומר שהרושם שלך מוטעה" אמר.
אז ג'יימי סטוארט של המציאות הוא אכן אותו האיש שיש באלבומים?
"כן ולא. שום דבר על האלבומים הוא לא בדוי – זו לא הצגה ולא סתם דרמה. על האלבומים הקול שלי הוא שיקוף של איך שהשירים גורמים לי להרגיש. כרגע אנחנו רק מדברים, אז אני בסדר, אבל אני בטח אכנס לדיכאון אם נתחיל לדבר על הדברים שמופיעים באלבומים".
אז נפיל אותך אחר כך. בינתיים, תן לי לנצל את העובדה שאתה מחויך ותספר לי מה אתה עושה בשביל הכיף.
"אני עושה המון דברים של חנונים בשביל הכיף. אני לא מבין גדול בקולנוע, אבל אני רואה איזה חמישה סרטים בשבוע והתחלתי להיכנס קצת לקולנוע אומנותי שכזה. אני ממש אוהב צפרות, אני מתעסק בזה כבר ארבע או חמש שנים. אני גם אוהב לקרוא, לצאת לטיולים, לעשות קאמפינג, וכמובן שלהקשיב למוזיקה".
אתה חייב להסביר את עניין הצפרות.
"זה מקסים לעשות משהו שאין לך שום שליטה עליו – אתה לא יכול להגיד לציפורים איפה להיות, אתה רק צריך להגיע בשקט ולקוות שתראה משהו, ולרוב, אם תראה, זה יהיה לשניה או שתיים. זה מושך אותי כי מדובר במשהו כל כך יפיפה, רגעי ושלחלוטין נמצא מחוץ לידיים שלך. זה תחביב מעולה אם אתה מטייל הרבה, וזה גם לא דורש הרבה – רק משקפת וספרי הדרכה".
אני לא ממש מבין בזה, אבל נראה לי שיש פה בישראל ציפורים שוות – כדאי לך לקפוץ.
"נכון! יש לי מדריך צפרות לישראל, קוראים לו 'הציפורים של ישראל'. הייתי מאוד רוצה להגיע אליכם".
ממש בימים אלו סטוארט ושיו שיו יוצאים לטור לכבוד האלבום החדש שלהם, “Women as Lovers”. זהו כנראה האלבום השלם ביותר שלהם עד היום. מבחינה מוזיקלית, אין בו יותר מדי חידושים שיוצאים מהגבולות הרגילים של שיו שיו, אבל כל מה שהם הכניסו פנימה מהודק למדי: יש בו קצת מהפופיות של האלבום הקודם, “The Air Force”, מעט מהצורמניות המהפכנית של “Fabulous Muscles” מ-2004 ואפילו טיפה מהרזון המטריד של האלבומים הראשונים. אם רוצים להבין מהו הסאונד של שיו שיו, אין מקור טוב יותר מהאלבום החדש, אבל האמת – הוא מומלץ גם אם לא רוצים לחקור את העבר של הלהקה. מדובר פשוט באלבום מעולה ואחד שלבטח יככב ברשימות סיכומי שנה רבות.
קראתי שאמרת ש-“Women as Lovers” הוא אלבום הרבה יותר נגיש מהחומרים האחרים שלכם.
"לא אמרתי את זה! מי שכתב את הקומוניקט הבין אותי לא נכון והוסיף את זה. זה חשוב לי שלכל אחד תהיה את התפיסה שלו בקשר לזה. הרי אני לא מקשיב לאלבום הזה, עשיתי אותו וניגנתי בו את השירים, אבל זה אלבום בשביל אנשים אחרים – אז שאנשים אחרים יחליטו".
אתה לא מקשיב לאלבומים?
"רק תוך כדי ההקלטות, ברגע שהם מוכנים אני מפסיק להקשיב להם. יודע מה, אולי קצת בכדי ללמוד את השירים, אבל אני לא מקשיב להם סתם ככה, וגם אם הייתי לא היה לי מושג אם זה נגיש או לא. זה הרי תלוי בבן אדם, יש מישהו שיחשוב שכן ואחר שיטען שזה לא ניתן להאזנה בכלל".
קומוניקטיביות בכלל עוברת לכם בראש בעת ההקלטה?
"ממש לא. אנחנו כן יוצרים משהו שאנחנו רוצים שיקשיבו לו, אבל אין לנו שום סיכוי לנחש איך אנשים אחרים יגיבו לשיר כלשהו. אם היינו חושבים על זה, לא היה לנו סיכוי ליצור משהו מקורי – אם אתה מנסה לרצות מישהו אז אתה לא עושה מוזיקה".
בכל זאת, סטוארט לא נרתע ממוזיקאים שכן מצליחים לרצות מיליונים: "אני חסיד של מוזיקת פופ" הוא אומר בהתלהבות. "אני מאזין לרדיו כל הזמן. אני אוהב פופ שמתחיל בדו-אפ של שנות החמישים ומגיע עד ריאנה, וכמובן שאני גם מעריץ את ג'וי דיוויז'ן ו-Bauhaus – הרי גם הן להקות פופ".
מצחיק, כי האמת היא שהרבה מעריצים ישנים של הלהקה טוענים שבשנים האחרונות שיו שיו כבר לא כל כך ניסיונית, וגם היא סתם עוד להקת פופ. אתם מכירים את הסיפור – להקה מתחילה בשוליים, עושה דברים קיצוניים ואז מתחילה להיות פופולרית. פתאום, כל אלו שאהבו אותם בתחילת הדרך מרגישים שזה כבר לא מה שהיה פעם ומתמרמרים. סיפרתי לסטוארט שקראתי בכמה מקומות טענות שכאלו והוא צחק, שוב, ואז הדף את הטענות: "יש באלבום החדש כמה מהדברים הקשים והרועשים ביותר שעשינו", אמר, ואז החליט לוותר על קרב שאבוד מראש ופסק "אם אכנס לזה אני סתם אתלונן על חרא שאני לא צריך להתלונן עליו – זה לא ענייני מה אנשים חושבים".
אז מה לדעתך הוא האלבום הכי טוב של שיו שיו?
"אני תמיד אומר “Fag Patrol” (משנת 2003 – א"ע). בתור מאזין, זה לא בהכרח האלבום הכי טוב שלנו, אבל, וזה הולך להיות מלודרמטי – מבחינה רגשית זה האלבום הכי לא מרוסן שלנו. בזמן שעשינו את האלבום הזה הייתי באחד משני המצבים הנפשיים הכי גרועים שהייתי בהם כל חיי… אני לא ממש זוכר שעשיתי את האלבום הזה, בטח כי הייתי במצוקה חמורה כל כך. בדרך כלל, המטרה שלי היא להגיע להקלטת אלבום במצב נפשי טהור שכזה, ובהקלטת “Fag Patrol” הושקעה הכי פחות מחשבה וכל העצבים שלי נחשפו בו באופן גולמי וגס שכזה. אולי אני גם בוחר בו כי עבר הרבה זמן מאז שהוא יצא, אז אני יכול לשבח אותו בלי להרגיש שאני מוכר משהו".
לפי הטקסטים שנמצאים באותו Fag Patrol בפרט ובשירים אחרים של שיו שיו ככלל, אתה מצטייר כאדם מאוד מורבידי. אצל אומנים אחרים שאתה תמיד אומר שאתה מעריץ – כמו למשל מוריסי או איאן קרטיס – תמיד אפשר למצוא קצת תקווה מתחת לכל הכאב, או לפחות איזשהו רצון לגאולה, אבל אצלך הכל שחור. אני קורא את הטקסטים נכון?
"לפעמים זה מאוד נכון. יש הרבה מצבים שאין בהם תקווה, שאין פתרון או גאולה. אני לא חושב שזה המקרה בכל שיר, אבל ברוב השירים זה ככה. לצערי, זו בדרך כלל המציאות של החיים. לרוב, כשדברים רעים מתרחשים, הם פשוט רעים ובגללם רק עוד דברים רעים קורים. זה נדיר שמשהו רע קורה ואז משהו טוב יוצא ממנו, לפחות בחיי היום יום, ואני לא חושב שמוזיקה צריכה להיות שונה, או לספק פתרון או תקווה".
אבל אתה כן רוצה שהמוזיקה תעזור לך להתמודד עם המציאות הזו.
"בהחלט! סלח לי שאני שוב מלודרמטי, אבל בלי המוזיקה הייתי אבוד לחלוטין. אני אומר זאת בכנות – לא הייתי יכול להתמודד עם שום קושי שהתמודדתי איתו בחיים הקצרים שלי בלי שהמוזיקה תבהיר לי את המצב. אני זקוק למוזיקה נואשות בכדי שתעשה לי סדר… אני לא בהכרח מרגיש טוב יותר בעת היצירה או כשאני שר שיר בהופעה או משהו כזה, אבל לפחות זה מכניס אותי לאיזושהי מסגרת. המוזיקה עוצרת את החיים מלהמם אותי, או מלהפוך אותי לכל כך מרוסק עד שאני לא מצליח לצאת מהמיטה. בזכותה אני לא מרגיש דקירה תמידית בחזה. תראה, יש לי המון בעיות של דיכאון, של אובססיביות, ומוזיקה היא דרך לעשות משהו עם הרגשות האלו במקום להיות מרוסק מהם כל הזמן. היא נותנת להכל איזושהי מטרה, חוץ מלהרגיש חרא".
