Punk's Not Dead
יום שלישי, 31 באוגוסט, 2010 • בלוג
טעיתי. לפני מספר שבועות כתבתי על הבושם של הסקס פיסטולס וטענתי שזו ההוכחה לכך שהPאנק מת, אבל היום ג'וני ליידון הוכיח שהPאנק ממש לא מת, הוא סתם זקן, ובמקרה הזה, נרגנות זקנה זה מעולה.
ג'וני ליידון עשה סוג של מסיבת עיתונאים בועידת המוזיקה של הייניקן. על הנייר, זה היה אמור להיות ראיון של שולץ האיום עם ליידון, אבל שולץ ישב שם חסר מעש ובפעם שכבר כן ניסה להכנס לשואו של סולן PIL והסקס פיסטולס, ליידון זרק עליו איזה "אל תפריע לי כשאני מדבר" בזלזול מוחלט. מסכן שולץ; למרות שהוא לא ממש עשה כלום בחייו בכדי להיות ראוי למעמד, ריחמתי עליו. לפחות ליידון הבין שהוא נכנס בו חזק בו חזק מדי, ולקראת הסוף אפילו התנצל בפניו; "זו לא אשמתך" אמר לו, "פשוט אף אחד לא חולק איתי במה". אין יותר כסף צעיר מזה.
ליידון היה גס רוח, קילל מלא, ירה לכל עבר. בגדול – הוא היה בדיוק אותו הבחור שצעק בשירים של הסקס פיסטולס ורצה להוציא את התסכול שלו לכל עבר. ברור שהוא חי בקלישאה, אבל זו הקלישאה שהוא עצמו יצר, ככה שזה ממש הגיוני. ליידון מעולם לא היה האיש שהכניס עומק לPאנק, את זה הוא השאיר לג'ו סטראמר וממשיכי דרכו. כלומר, אי אפשר להגיד שליידון חסר שכל, אבל החוכמה שלו היא חוכמת רחוב. הרי אם ליידון היה מישהו מ"הסמויה" הוא היה אייבון – איש שחי את המשחק אבל לא יודע איך לקחת אותו לרמה הבאה. פאק, גם אם היה יודע זה לא היה מעניין אותו. בשביל הדברים האלו יש את הסטרינגר-בלים של העולם. אצל ליידון המשחק הוא המשחק, והמשחק שלו הוא הPאנק הבסיסי ביותר.
היום הוא כבר נראה פתטי, אבל בפנים הוא יותר Pאנק מכולנו.
**********
הנה כמה דברים שששאלו את ליידון והתשובות שלו, כמו שאני זוכר אותם (לא הייתי שם עם מחשב) ובתרגום חופשי:
"תמיד עשיתי סמים. הייתי חולה בגיל צעיר אז ניסו עליי כל סם שיש. אחרי זה עשיתי המון סמים אחרים. אני עדיין שפוי, אני בריא. מי שלא נשאר שפוי זה הטיפשים, והם היו טיפשים גם בלי הסמים".
עמית קלינג: "מה אתה חושב על הבושם של הסקס פיסטולס"?
ליידון: "זה מוצר מדהים. רוב הבשמים בעולם מריחים כמו חרא, אנחנו הוצאנו מוצר שכולם צריכים להריח כמוהו. אגב, גם אתה צריך להשתמש בו. אני מריח את בית השחי שלך עד לכאן".
"הנכדים שלי בני 27 והם לא שווים כלום".
"הפאנק התחיל אצלנו, בבריטניה. רק אנחנו עשינו Pאנק אמיתי. אין קשר בין מה שיצרו הפיסטולס לצחנה הזו שיצאה מפטי סמית. הבחורה הזו גם צריכה להתגלח. אולי בקרוב נוציא סכיני גילוח של הפיסטולס".
מישהו בקהל: "למה אתה שונא את פינק פלוייד"?
ליידון: "למה? שמעת פעם את המוזיקה שלהם"?
"הייניקן היא לא הבירה הטובה בעולם, צריך להגיד את זה כמו שזה".
"אין לי בעיה עם אנשים ששומעים את בריטני ספירס. מבחנתי שיקנו את כל האלבומים שלה עד שהיא תמות. אבל היא מוצר, היא לא עושה מוזיקה מקורית ויש לה רגליים שמנות. יש לה גם פנים שמנות. פנים ממש שמנות".
"אני לא מבין את כל הביטולים של הופעות בישראל. הכי מזדיין יצא אלביס קוסטלו, איזה וונקר הוא. ועוד שלח הנה את אישתו. הבנו מי לובש את המכנסיים בבית שלו".
"מישהו ממכם אכל פעם המבורגר מבשר גמל"?
**********
אבל בין כל העקיצות והפרובקציות, ליידון גם אמר משהו שחשוב שכולם יבינו. ככשאלו אותו מה הוא חושב על הPאנק של ימנו, הוא אמר שהוא שונא אותו, כי אין בו אמירה שרלוונטית לדור הצעיר של היום; שכל דור צריך Pאנק משלו, קול שיגיד בצורה המחוספסת והגלויה ביותר את מה שעובר עליו – וזו בדיוק הסיבה שגם אני כל כך שונא את האהבה שיש בישראל ללהקות העבר. לא ברור לי איך אנשים יכולים באמת להעריץ, באופן מוחלט, את אותם האנשים שההורים שלהם העריצו. פאק, תשיגו לכם אלילים משלכם. אישית אני מנסה להחליף את גיבורי התרבות שלי לפחות פעם בשנה.
פנים ממש שמנות יש לה. בריטני ספירס.
המנצחים בתחרות הגיפים
יום ראשון, 29 באוגוסט, 2010 • בלוג
מכל הגיפים שנשלחו היה קשה לבחור את המנצחים, אז כינסתי ועדת-על של שופטים שתחליט מי עשו את הגיפים הכי מוצלחים בתחרות. רשימת השופטים המלאה נמצאת בתחתית הפוסט ואתם מוזמנים לשלוח לכל אחד ואחת מהם – כולל אלי – קופסת נעליים המכילה יונה כרותת ראש.
המקום הראשון: אוהד קצין
מהערות השופטים: "כי הוא שם את ה-ג' בגיף", "כי הוא הכי מחובר לשורשים של הסצינה", "כי יש בזה חתול ולייזר מהעיניים, שני אלמנטים בסיסיים שלא ברור איך יש גיפים שמתקיימים בלעדיהם", "מי זה אוהד קציר?", "כי זה הגיף היחיד שצחקתי ממנו בקול רם", "כי דאטס וואטס גיפס אר אול אבאווט".
אוהד קציר זכה בכרטיס להופעות של אל-סי-די סאונדסיסטם, הדראמס ו-P.I.L שמתקיימות כחלק מועידת המוזיקה של הייניקן.
**********
המקום השני: גפן רפאלי
גפן רפאלי היא גם האחראית להדר של הבלוג (לפני שהפך להיות אנימייטד גיף בעצמו ע"י יערה קידר ועופר לופט, שנמצאים מקום אחד מתחת) ומישהי שעושה המון דברים מדהימים. גפן פיספסה את המקום הראשון במילימטר.
מהערות השופטים: "כי זה מדהים", "כי היא יצרה את הבסיס לגיף המעולה של יערה ועפר", "כי נקניקיות זה הדבר הכי טעים בעולם", "כי אני מחכה לגרסה הנשית לפי האיור הזה", "בגלל שהגיף של עופר ויערה הוא בעצם שלה", "כי היא הבחורה הכי מוכשרת בתל אביב", "כי אני סקרן לדעת מה יכול לגרום לנקניקיה לעוף ואם יש עוד סוגי מאכלים שיודעים לעוף".
**********
המקום השלישי: יערה קיידר ועופר לופט
עופר לופט הוא סוג של סופרמן כל יכול ויערה קידר היא גם אישתו, גם מעצבת מדהימה וגם עיתונאית אופנה מלאת פאסון. בגלל שלעופר היו את פרטי הכניסה של הבלוג (אה כן, הוא גם מתקן פה דברים מדי פעם), הוא פשוט נכנס פנימה והחליף את ההדר מבלי להגיד לי – שזה הכי Pאנק שאפשר.
מהערות השופטים: "כי אין לי מושג איך הם עשו את זה", "כי אני רוצה לשכב עם עופר", "כי הם ניסו לקנות את קולות השופטים וזה אחלה", "כי זה פשוט מעולה", "כי הם היו מקבלים את המקום הראשון אם זה לא היה מבוסס על ציור של גפן".
**********
המקום הרביעי: יעל קוברובסקי
יעל קוברובסקי נראית כמו "כן", אתם ניראים כמו "לא". חוץ מזה, הרעיון לתחרות הגיפים היה שלה.
מהערות השופטים: "כי היא מבינה את מהות הבלוג", "כי כמה שזה מינימלסטי ככה זה אסתטי", "כי כולם רוצים לטעום מהסגול הזה", "כי ליל' ויין הוא האיש הכי חשוב במוזיקה".
**********
המקום החמישי: עידית פרנקל
עידית פרנקל היא תפוח אדמה לוהט והאישה שחיה לפי הקודים של אני כסף צעיר יותר מכולם. היא אפילו תשתתף בפאנל "פיתוחים בעולם הניו-מדיה" שבועידת המוזיקה של הייניקן, ככה שהיא רלוונטית לתחרות הזו בצורה מאיימת.
מהערות השופטים: "כי היא התייחסה לחומר הנלמד בבלוג", "כי חלק מהשופטים רוצים להיות מייק דה סיטואיישן", "כי זה הפריים הכי טוב שנלקח מאיפשהו, מתישהו", "כי עידית פרנקל צריכה להיות ראש ממשלה".
**********
כל הזוכים במקומות 2 עד 4 מקבלים כרטיסים לועידת המוזיקה של הייניקן. בגלל שעידית פרנקל משתתפת בועידה יש לה כרטיס ולכן, הכרטיס שלה עובר לאיש שזכה במקום השישי בתחרות, עמר שפירא. זה הגיף שלו:
**********
שלושה גיפים שקיבלו אהבה מהשופטים, אבל קצת פחות מהקודמים:
יוצר: אדם לוי
יוצרת: מיכל רונאל
יוצרים: רותרות ולירון פישמן
**********
רצף הגיפים האחרים שנשלחו, בסדר אקראי:
יוצר: אדם לוי
יוצרת: ענת מוסקוביץ זפרני
יוצרת: אסיה כסליו
יוצר: גור אילני
יוצר: אוהד קצין
יוצרת: ירדן רוקח
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצרת: אינה שנדר
יוצר: יוני זפרני
יוצרים: מיכל הניג ואלכס פולונסקי (בחבר השופטים ולכן הגיף לא באמת נכנס לתחרות)
יוצר: עומר בכר
יוצר: עומר בכר
יוצר: עומר בכר
יוצר: משין מיוזיק
יוצר: יאיר רשף
יוצרת: נועה ליברמן פלשקס
יוצרת: נועה ליברמן פלשקס
יוצרת: יפעת תדמור
יוצרת: יפעת תדמור
יוצרת: יפעת תדמור
יוצרת: יפעת תדמור
**********
השופטים בתחרות: אביטל לביא, מיכל אלבי, לילך ברנע לשם, מיכל הניג, אלכס פולונסקי, עמית קלינג, הילית וולברג, בלה גונשורוביץ, אחי רז, תום קורן, עומר זיו, מאיה גולדשטיין, טל מסינג, ניצן ברטוב, נעמה טוביאס, ניב פרחי, יובל לוי, טומי קירשצוויג ואלון עוזיאל.
אני מת שג'סיקה תהיה המייקר שלי
יום חמישי, 26 באוגוסט, 2010 • בלוג
אני מאוהב בג'סיקה, הערפדית הצעירה מ"טרו בלאד". זה לא חדש שהיא הדבר הכי לוהט בסדרה הזו כבר מהעונה השניה, אבל בפרקים האחרונים היא כבר ממש דמות עם עומק – חיצוני ופנימי – והיא הדיחה את סוקי (אנה פאקווין) מתפקיד הדרומית-שהייתי-מוכן-להצטרף-ל-KKK בשבילה.
ג'סיקה היא האנטי-תזה של כוכבת אחרת מעולם הערפדים, קריסטין סטוארט, שאפילו שהיא לא משחקת ממש ערפדית ב"דמדומים", היא כנראה הדאונרית הכי גדולה בתולדות הקולנוע. בניגוד לפרצוף החמוץ והאף-פעם-לא-מרוצה של סטוארט, ג'סיקה, שהיא בעצם דבורה אן וול בת ה-25, תמיד מוכנה למסיבה, גם כשדמעות דם זולגות לה הלחי, ואפילו שהיא בעצם דמות סופר טראגית – בגלל שהפכה לערפדית לפני שאיבדה את הבתולין, ובגלל שהגוף של הערפד מתאחה ומרפא את עצמו, בכל פעם שהיא מקיימת יחסי מין קרום הבתולין נקרע לה מחדש. מצד שני, ככה היא נשארת לוליטה לנצח. אני תוהה אם איכשהו זו עסקה משתלמת.
בכל אופן, המארקטינג הגאוני של HBO הקים בלוג לדמות של ג'סיקה. הבלוג מתעסק בכניסה של ג'סיקה לעולם הערפדים, יש בו גם קטעי וידיאו שהיא כאילו מקליטה בעצמה עם הוואב-קאם וגם טקסטים שהיא כותבת והכל לגמרי אמין וכיפי. הנה כמה קטעי וידאו מתוכו, וגם תמונות שלא קשורות לבלוג, אבל מסבירות למה ג'סיקה חייבת להיות שלי.
הבהרה קצרה + חזרה לכיף
יום שלישי, 24 באוגוסט, 2010 • בלוג
הפוסט הקודם היה אחד מהפוסטים האהובים בתולדות הבלוג. היו לו כמעט 100 לייקים וקיבלתי לתיבת המייל הפרטית קצת יותר מ-30 מיילים פרטיים, רובם מאנשים שאני בכלל לא מכיר. למעט מספר אנשים שבאמת הבינו את מה שניסיתי להגיד או שכתבו מיילים עם מחשבה, רוב התגובות היו באווירת "סוף סוף חשפת שיש לך גם לב מתחת לשכבות הציניות". זה הבהיר לי שרבים, גם כאלו שעוקבים אחרי דברים שאני כותב באופן סדיר, לא מצליחים לראות רגשות אלא אם כן מגישים להם אותם על מגש זהב. פאק, מלא פעמים חשפתי רגשות, רק שבניגוד לפוסט המדובר, עשיתי את זה באופן פחות גלוי.
כמו שכל מפלגת ימין יודעת, חשיפת רגשות ללא ציניות היא הדרך הקלה ביותר לקבל אהדה. זה עלוב ופשטני. ולא, אני לא חוזר ממה שכתבתי אבל כן חושב שהייתי צריך לתקוף את הנושא המוכר הזה בדרך אחרת שמתאימה יותר לסגנון הרגיל שלי.
לפני שאזרוק כאן אייטמים כיפיים יותר ואחזור לעצמי, אכניס משהו שהגיע במייל ממישהי שלא אזכיר את שמה. המייל שלה היה כל כך מופרך, ארוך ושונה מהשאר, ואני לא יכול לשמור אותו בבטן, לפחות לא את הציטוט הבא שמתוכו. בעצם, אפשר לראות את זה כספתח משעשע לכל מה שיגיע אחרי.
"אני גרה בדרום ת"א אבל הלב שלי עם עקורי ההתנתקות. אני קוראת "שבעה לילות" אבל מעדיפה את "דיוקן" של "מקור ראשון" כי שם מתייחסים אליי כאל אדם אינטליגנטי. אין לי טלוויזיה בבית וגם אין לי יותר מנוי על טיים אאוט, אחרי שהעיתון הזה התפרק מכל ערך ציוני. לפעמים אני נכנסת לאתר ברשת, כשאני רוצה לקרוא את מדור החיים יפים. אסקפיזם וכו'. ואז אתה כותב בכזאת קלילות על הלוזרים עם הכיפות, ואתה אפילו לא מ"הארץ"! (אני כבר לא קוראת). כאילו, זה כאב! לא ציפיתי שתאהב אותנו אבל מכות בהפתעה זה הכי כואב. וכולם עשו לך לייק, וכולם מרגישים כמוך, גם כאלה שאוהבים אותי באופן אישי, פשוט כי כבר נמאס להם מדוסים, ובגלל שזה כל כך קל לשנוא".
**********
זה לא קשור לכלום, אבל סנופ דוג איש מדהים (נגנב מ-That Hipster Porn)
**********
1. בשבועות האחרונים יש מים ממש קיצוני סביב דיווח חדשותי של איזה אנס שנכנס לבית של מישהי ותקף אותה או משהו כזה, לא ממש שמתי לב לפרטים הקטנים כי כאמור, חזרתי לאסקפזים. בדיווח ראיינו את האח של הנתקפת, בחור שיכל להשתלב בקלות בקאסט של "הסמויה" והשיחה בינו לבין מגישי החדשות סומפלה במיליון דברים. היום נתקלתי בוידיאו הכי מדהים של המים הזה – יש בו קצב, אפקטים, אוטוטיון ואפילו צילומי וידיאו שהוקלטו במיוחד.
יש סיכוי שגם אותה אנסו פעם ובגלל זה היא כועסת כל כך.
**********
2. “People Can Do The Most Amazing Things” של קיסס הוא אחד מהשירים האהובים של הרגע, אז זה רק מתבקש שקולראנינג, עוד שם חדש ורותח, יעשה לו רימיקס. אה, ואגב קולראנינג, בבלוג המעולה של לארה יש עליו פוסט מקיף.
תמיד חשבתי שבירה זה ללוזרים, אני בכלל איש של וודקה.
**********
3. כבר לפני כמה שנים נחשפתי לתשדיר השירות המשוגע הזה, שמנסה להסביר לילדים שיש הבדל בין תרופות מרשם לסמים לא חוקיים:
בימים האחרונים חזרתי אליו ואני רואה אותו בלופים אחת לכמה שעות. בעקבותיו גיליתי פתאום עולם שלם של תשדירי שירות מהחלל. כמו למשל האחד הזה, שמעלה את הטענה שמחלות מין זה בשביל כולם:
ומסתבר שמריחואנה זה ללוזרים:
4. בזמן שאני מחכה שתשלחו לי גיפים לתחרות הגיפים, עמית קלינג, איש שהבטיח להכין גיף בעצמו ובינתיים לא עשה כלום, שלח לי פוסט גיפים מדהים של חתולים ששומעים מוזיקה. הנה שתי דוגמאות מתוכו:
אנחנו האתיופים של קיץ 2010
יום שבת, 21 באוגוסט, 2010 • בלוג
בדרכי המיוחדת/ אני איש קטן ושקט
אין לי מלחמות לנצח בהן/ אין לי תכנית ענק
אבל אני אוהב את הדירה החדשה שלי/ ואני אוהב את החברים הותיקים שלי
(מתוך "הנשיא מת", השיר הפוליטי היחיד של אוקרביל ריבר)
תמיד חשבתי שהטקסט של השיר הנ"ל מעביר בהצלחה את התחושה שלי לגבי מקומי הכללי בחברה ואת הסיבה לגישה האסקפיסטית בה אני דוגל. אותה הגישה שהתפוצצה לי היום בפנים. מה שהכי נורא זה שהבום קרה ככה סתם, בעקבות התקלות נטולת פאסון עם משטרת ישראל. עכשיו, אחרי לילה ללא שינה, אני תוהה מה מוזר יותר – שיזמתי בעצמי את העימות חסר הזוהר הזה או שדווקא ויכוח ללא תוכן עם שוטרת נטולת כריזמה הוא מה שהוביל אותי לכתוב את הטקסט הכי לא אופטימי שכתבתי אי פעם. מצטער על הפרפרזה המשומשת, אבל מעולם היא לא הרגישה מתאימה יותר: סחים, הם לא רק ניצחו – הם גם הצליחו להוציא אותי מהבועה הנוחה והמנותקת שחייתי בה.
עם או בלי עניבה, היפסטרים בישראל של 2010 שווים פחות מאתיופים.
************
אף פעם לא תפסתי מעצמי אאוטסיידר על אמת. השונות שלי ושל הרוב המוחלט של חברי מכלל החברה הישראלית נתפסה בראשי בעיקר כתרבותית ופוליטית – הנחתי שמדובר באסתטיקה (כשמתייחסים לתרבות) ובנאורות רציונלית (כשמדובר בפוליטיקה או אידיאולוגיה). אך אלו הם דברים שמגדירים אותי באופן כללי ועוזרים לאנשים לקטלג אותי במקום שמוגדר על ידי החברה השולטת כשמאלני-יפה-נפש-תל-אביבי-שחי-בבועה, או, במקרים פרטניים יותר, כהיפסטר.
אני חי בשלום עם ההגדרות הללו באופן כללי. כולנו שייכים לתתי קבוצות כלשהן, ועצם העובדה שההמון השקיע בלתת שם ולהגדיר את הקבוצה שלי, משמע שהיא חלק ממנו; שלמרות אי הסכמות מסויימות, אנחנו שייכים. תחושת השייכות הזו הובילה אותי לחשוב שעל אף חילוקי דיעות רבים אנחנו כן חלק ממשהו גדול יותר ושהסלידה מכל מה שצועק ישראל לא מגיעה משנאה עצמית או מהיותנו עוכרי ישראל, כפי שקבוצות אחרות רואות בנו, אלא, ואני לווה את הטיעון הזה מביל מהאר – אנחנו מגיעים מהמקום הכי שייך ואכפתי שיש – אנחנו מובכים. כן, זה מה שתמיד אנשי הימין בפרט והקונצנזוס ככלל לא מבינים על הקבוצה שלנו, אנחנו לא שונאים את ישראל, אנחנו מובכים ממה שנהיה ממנה וממה שהיא מייצגת. מבחינתנו, להגיון שלנו אין ייצוג בהתנהלות של ישראל; אנחנו הקבוצה הלא מקובלת בעוד שהקבוצות שיושבות במושב האחורי הן אלו שמייצגות בעיקר בורות וטיפשות. זה לא סוד שהאידיוטים השתלטו.
אך התחושה הכללית שלי היתה – עד התקרית שעליה ארחיב בהמשך – שמצבי עדיין בסדר, שחילוקי הדיעות של קבוצתי עם הקבוצות השולטות הם רק בנושאים הענקיים שעל שינוי בנוגע להם ויתרתי – באופן אישי – בלית ברירה ממזמן. אני כבר לא מאמין שיהיה כאן הסכם שלום הוגן, שאנשים יבינו שדת היא מטופשת או שהומוסקסואליות לא תתפס כדבר מגעיל; אני גם לא מצפה שיורידו את "לילה בכיף" או שאנשים יפסיקו לקנות אלבומים של שלמה ארצי. כל אלה הם רק חלומות שסביר להניח לא יתרחשו בעתיד הנראה לעין, והם הסיבה שלי לפנות לאסקפיזם – אם גם ככה אין לי את היכולת לשנות משהו אז למה סתם לבזבז אנרגיה.
אם ההיפסטרים לא מצליחים להסתכל אחד על השני מבלי לצחוק, איך הם מצפים משאר הציבור ליחס שונה?
************
מה שהחזיק אותי יחסית מעודד היתה המחשבה שלפחות בדברים הקטנים שמרכיבים את היומיומי והבנאלי, יש לי במשותף עם קבוצות רבות בחברה הישראלית. ככה שגם אם במלחמה הענקית אין לי סיכוי, לפחות בקרבות הקטנים שמשפיעים עליי באופן ישיר ומיידי, ידי על העליונה. סך הכל אני יכול להחשב כחלק מעוד כמה קבוצות שדווקא כן אמורות להיות מובילות דעת הקהל: אני אשכנזי, סטרייט, יחסית משכיל, ממעמד כלכלי ממוצע, ממשפחה טובה, יש לי שיער מלא, עבודה יחסית מכובדת, ובאופן כללי, כל אמא ממוצעת תרצה אותי עם הבת שלה. גם הדברים הכביכול בעייתים שאני מביא איתי מהקבוצה המנותקת-היפסטרית-וואט-אבר, "נסלחים" ומבוטלים על ידי שאר חברי הקבוצות בהינף יד תחת טיעונים מזלזלים מהסוג של "עוד תתבגר" ו-"גם אני פעם חשבתי ש-X אבל הבנתי ש-Y, זה יעבור לך".
הידיעה שאני בחרתי בעצמי להיות בקבוצה "הדחויה" העניקה לי ביטחון שכנראה עזר לי במשך שנים לחיות בהדחקה מוחלטת של המציאות המבאסת שבה אנחנו מתקיימים. להבין שאני קצת מוזר בפני אנשים לא מעניינים אבל בפועל להיות מודע אל מקומי היחסי בחברה הלא ממש שיוויונית שלנו – שכאמור, כזו ללא שום קשר אלי – ומן הסתם להיות מאושר מכך שאם כבר קיים חוסר שיוויון אז לפחות אני במקום יחסית טוב למעלה.
זו הולכת להיות ההצהרה הכי סחית שזרקתי אי פעם, אבל זה מעודד שכולנו פה אחים – כמו שאומרים הלוזרים עם הכיפות – עם אותו רקע ועבר דומה. ניסיתי לגור בלונדון, וסך הכל היה כיף, אבל כן היה חסר לי את החום האנושי מהסוג הזה שאני מכיר מגיל אפס, שמבין את השפה שלי בדיוק מוחלט וקולט כל בדיחה או שנינות שיוצאת לי מהפה. החודשים שהעברתי בבריטניה הוכיחו לי שריקנות מסמים ומסיבות היא לא פיקציה של מטיפים נוצרים אלא משהו שיכול להתרחש כשאתה רחוק מאנשים שכיף סתם לשבת איתם מול סרט ביום שאתה קצת מבואס בו, ומהנסיון שלי לפחות, הרבה יותר קשה למצוא אנשים כאלו מחוץ לסביבה הביתית.
הן מתלבשות כמו חיות מלכותיות. היפסטריות, שמישהו יציל אותן, יבנה להן בית ויסביר להן על תפקיד האישה.
************
ואחרי החפירה הלא אופיינית הזו – ההתפקחות הפסימית
זה התחיל אחרי שהייתי עם חברים בסיבוב הרגיל של ימי שישי – קצת ריף ראף, כמה שעות במיסשייפס ואז עוד קצת ריף ראף. בסביבות ארבע ומשהו החלטנו לשחק אותה ג'רזי שור ולעשות ההיפך מכל מה שמזוהה איתנו וללכת לאלנבי 40. חלק מאיתנו (טומי) חשבו שנחשף לתרבות מדהימה, כמה (אני) הגיעו כי היו שמועות שיש גמד קבוע במקום וגמדים זה סוג האדם החביב עליהם, ואחרים (אלכס ונועם) פשוט היו חלשים מדי מלהלחם בתכנית. הגענו למקום ולא הכניסו אותנו – השורטס של טומי לא היו לרוחם, "אין לנו בעיה עם מכנסיים קצרים כל עוד הם עוברים את הברכיים" אמרו. זה הרגיש מוזר אך משעשע ועברנו למקום הצמוד – בר הטראש הידוע ג'ואיז. שם, אחרי שהאיש היה בספק שאנחנו מעל גיל 18 (כשחלקנו רחוקים משם ב-15 שנה. כאילו, רק טומי) ולא ידע איך להתמודד עם יצורים מהסוג שלנו, הוא הסכים להכניס אותנו, רק במקום לתת לנו להרגיש בפעם השניה בחיינו את עניין הסלקציה והדחייה על בסיס לוק כללי, הוא נתן לי את המבט הכי אינטנסיבי שקיבלתי מאיש זר – מבט מלא רחמים, כזה שלא מבין מאיפה נפלנו עליו. אין לי ספק שזו הפעם הראשונה שהוא ראה משהו שמזכיר היפסטרים והוא לא אהב את זה – בעיניו היינו חייזרים אבודים ונראה לי שהוא הכניס אותנו בעיקר מתוך רחמים.
תכלס המכנס היה תירוץ, זה מביך באופן כללי. טומי, זקן שבט ההיפסטרים של תל אביב (צולם ע"י אנדי שכמיד)
************
כל הדיבורים האלו בזמן האחרון על היפסטרים, הכניסה שלהם למיינסטרים וכו' הרגישו פתאום ריקים מתמיד. בכלל, כל הקיום התרבותי שלנו פתאום נחשף כפיקציה של העיתונות – בעיקר המקומונים והארץ – שברובם נכתבים על ידי אנשים כמונו, כשהם מספרים לקוראים שלהם, גם אנשים כמונו, על תופעות שלא קיימות.
בדרך חזרה הביתה כשאני כותב בטוויטר (עוד מכת מדינה שכנראה דמיונית קצת), היו כמה ניידות משטרה על פינסקר פינת אידלסון. בחודש האחרון יש שם יותר מדי ניידות בלילה. בכל לילה. זה גורם לי להרגיש לא בנוח כשאני עובר שם עם דם לא נקי, והבלאגן שהם יוצרים באמצע רחוב קטן יחסית, בשכונה ולא בכביש ראשי, ממש מעצבן. בעיקר מציק כשכמה פעמים בשבועות האחרונים צעקו עליי השוטרים שבמקום, כשעברתי שם סתם בדרך הביתה, שאזדרז, "שאין מה לראות שם".
היפסטרים, הם חושבים שאפקטים זולים והכפלות מיותרות זו אמנות אירונית ובעלת אמירה.
************
אני לא יודע מה גרם לי לצאת ממנהגי ולשאול את השוטרים למה הם שם – אולי זה הרצון הבסיסי, לאחר הדחייה באלנבי, להרגיש חלק ממשהו שמסמל את השלטון ואת ההגמוניה, אך התגובה שקיבלתי מאחת השוטרות, והמבטים והזלזול משאר השוטרים, פשוט הבהירו לי בבת אחת כמה שלעולם לא אהיה באמת חלק מהעם. "שיכורים נוהגים פה" ענתה לי בעצבנות השוטרת, ואז, כששאלתי למה הם יושבים מתחת לבית שלי, ברחוב צדדי ולא במקום כמו אלנבי, נגיד, היא אמרה באופן תקיף למדי "מה אתה רוצה? שינהגו שיכורים? מה אכפת לך שאנחנו פה? לא עדיף קצת רעש ושוטרים במקום נהגים שיכורים"?
היא כבר קמה אליי בעצבים, כאילו שאני בעצמי אחראי על כל הנהגים השיכורים בעולם, וזרקה איזה משהו על תל אביבי מנותק. ניסיתי להגיב והבנתי שאין טעם – שהיא לעולם לא תצליח להבין למה לא נעים לי לראות משטרה סתם ככה או למה רעשים טבעיים של העיר, של מסיבות בית או שיכורים שמחים, תמיד יהיו עדיפים בעיני מרעש מאורגן של כמה ניידות שעוצרות ערסים רנדומליים.
גם פתאום הבנתי כמה משוגע זה היה בכלל להתחיל בשיחה ולהיות אזרח מתעניין שחושב שיש לו קול או חשיבות. אין לי כלום. אנשים שכמותי לא נלקחים ברצינות על ידי אף אחד. לנצח אתפס על ידי הממסד כילד נאיבי שלא מבין מהחיים שלו, וזה בכלל לא משנה כמה שיש לי יותר ידע או הבנה חברתית ומדינית מכל איש "רציני" שינהל איתי שיח, כי מה שאין לי זה את היכולת לדבר בשפת הקופים שלהם ולהעביר להם את מה שברור לכל איש שמסוגל לחשוב. בקיצור, אמרתי לה שלא נראה לי שהיא תצליח להבין אותי והלכתי באמצע שהיא מילמלה מילות שנאה מתחת לשפם שסביר שהיה לה.
היפסטרים, הם מצלמים בהיפסטמטיק בשביל שיחשבו שיש להם נפש אנלוגית. בפועל הם מתים מבפנים.
************
זה השפיע עליי יותר משמישהו יכל היה לצפות, כמו שמובן מהפוסט הארוך הזה. פתאום היה ברור לי למה אני אף פעם לא מדבר עם אנשים שהם מחוץ לעולם הקטן שלי ואפילו מתחמק מהזמנות טלפוניות או אנשי שירות. זה לא שאין לי סבלנות כמו שאני פשוט לא בנוי לתקשורת עם השונים ממני. הבנתי שאני חי באשליה – שהקבוצה שאליה אני משתייך היא כנראה הקטנה ביותר במדינה וזו שכולם מוכנים לדרוך עליה. ובכל זאת, המחשבה המוטעת שאנחנו בכלל מהמחנה של החזקים היא נחלת הכלל – אף אחד לא מעכל את העובדה שבחוסר השיוויון שיש בישראל אנחנו נמצאים בתחתית הסולם ושביחס לרוב הקבוצות – למעט כמובן ערבים, פליטים וכמה מוכי גורל אחרים שאין להן אף זכות בסיסית והיו מוכרים את נשמתם בשביל לקבל את החיים שלי או של כל אחד ממכרי – זה רשמי, אנחנו לחלוטין מיעוט נרדף.
כביכול אני לא מחדש כלום – זה משהו שאומרים בסביבה הנרדפת כבר הרבה זמן, אבל פתאום השנאה כלפינו עוברת את הגבולות המוכרים של שמאלנים-עוכרי-ישראל, והיא פרצה לכל הדברים הקטנים יותר – מהכעס על זה שאנחנו שומעים מוזיקה אחרת ועד הזלזול בלבוש המועדף עלינו.
נו באמת, זו בדיחה שמספרת את עצמה. היפסטרים, תכניסו משהו פה וזה בטוח יתאים.
************
פתאום אני מבין שיש בערך 200 אנשים בקבוצה הזו – אולי 2000 אם עושים ספירה נדיבה וכללית יותר. וזהו. אלו האנשים שאראה לנצח, בכל מקום, עד שהם יעזבו לקבוצה פופולרית יותר או ימותו. יש אנשים שאני מכיר בסמול טוק בלבד, אבל פתאום זה מתבהר שלבטח אהיה נוכח בלוויה שלהם. מעולם לא הרגשתי קלסטרופוביה קיצונית כל כך. אף פעם לא הייתי כל כך נטול תקווה בקשר לדבר מהותי שקשור אליי ברמה קרובה שכזו.
וכן – אני יודע, הכל נשמע גרוע יותר כרגע ומחר בטח אחזור להתעסק בשטויות. בלינדזי לוהן, בדאם דאם גירלס ובתחרות הגיפים (שחובה עלכם להצטרף אליה כי מסתבר שאהיה בסביבה שלכם לנצח ואני זוכר הכל) ואשכנע את עצמי שהכל מעולה וסתם הגזמתי ואהיה בהלם מהרצינות התהומית שתקפה אותי. סך הכל אני אחרי לילה ארוך ועמוס באלכוהול. השעה 16:35 ועוד לא הלכתי לישון. כואב לי הראש מהשתיה, הכרחתי את עצמי להקיא בתקווה שאהיה הפוך פחות מחר (שזה בעצם, היום). אחרי שהקאתי, נזכרתי שבלעתי כדורי שינה ולא ידעתי אם הכדורים הספיקו להספג לפני שהקאתי אותם. אני קצת מרגיש כמו קלישאה של פארטי בוי, וכרגע זה נראה לי ממש עלוב ופתטי – מצד שני, להרגיש ולהתנהג ככה זה הכי רוקנר'ול, ובדרך כלל אני מת על המיתוס השחוק הזה, ככה שבטח אהיה גאה בדרמטיות שהצלחתי להוציא מעצמי. בקיצור, מחר כבר נראה טוב יותר. הנה, חזרתי לעצמי והיה צריך רק 1600 מילה בשביל זה.
